יש שלב שבו נפגעת, הטראומה קרתה.

ואז יש שלב שבו שרדת, והטראומה הודחקה.

ואחר כך יש שלב שבו את מנסה להפסיק לשרוד ולהתחיל לחיות,

והטראומה צפה בך מחדש.

וזה סימן

שאת כבר אחרת,

שהקרקע שלך מוכנה,

שאת מסוגלת להתמודד.

עכשיו את יכולה

לברוא לך מרחב בטוח בבית ובגוף,

בזמן הווה.

שלב הפוסט-טראומה הוא זמן של ריפוי הפצעים,

זמן של איחוי חלקים שנותקו ואבדו בדרך.

כשאת חווה שחזור של הטראומה,

את הילדה הנפגעת,

ואת גם המבוגרת שבהווה,

וזו הזדמנות

להכניס אהבה וריפוי

לאותה סיטואציית כאב.

את יכולה ליצור ריפוי בתוך השחזור,

ואז לחזור להווה למרחב הבטוח שלך,

ולדעת שכל אשר היה הסתיים ואינו קורה עכשיו.

עכשיו את חווה

את מה שלא יכולת לחוות

כשהיית קטנה יותר,

עכשיו את מעכלת

את מה שלא יכולת לעכל

בסביבה ההיא,

עכשיו את מרפאת

את הפצעים שחיכו

לידך החמה והמטפלת,

עכשיו את מחבקת

את הקטנה שבתוכך,

ומזכירה לה

שהיא לא אשמה,

שאת לא אשמה,

שהיא בטוחה בתוכך,

שאתן כבר לא שם.

שאת הרחם הגדולה שעוטפת ומכילה אותה,

שהיא אהובה ורצויה ויש לה מקום אצלך,

ככה בדיוק כמו שהיא,

שמותר לה לבכות, לכאוב, לצרוח, לדרוש, לכעוס, להיות

כל מה שנאסר עליה להיות אז, במקום ההוא.

את מבקשת ממנה סליחה

על כל השנים שחלפו,

סליחה על מה שקרה לה, לך,

את בוכה איתה ביחד את הכאב שלכן, של חייכן,

את מקשיבה לה, אולי לראשונה,

ומתבוננת עליה בעיניים אוהבות,

את מודה לה,

על כך שהחזיקה את הטראומה לבד,

על כך ששרדה כל כך הרבה זמן בתוכך

וחיכתה לרגע שאפשר.

את מודה על מתנת ההיזכרות,

על המפגש המחודש שלך עם עצמך.

ואת יודעת

שביחד תיצרו לכן עולם בטוח ויפה

בדיוק כמו שהיא חולמת,

בדיוק כמו שאת חולמת.

את מחבקת אותה בתוכך חזק וקרוב.

את מרגישה את אש האהבה

עוטפת אתכן בחום

עד שאתן נמסות ומתמזגות

אחת לתוך השניה,

הופכות לאחת, שהיא את, ואת היא.

עכשיו את בטוחה

ושלמה

וחופשיה

להיות

את.