מי אני?
שלום,
אני בלה חגית. אישה, אמא, עו"ס, יוצרת, כותבת, במסע מתמשך של ריפוי עצמי, התבוננות והסכמה לפגוש את החיים כפי שהם, ולגלות את עצמי בתוכם.
בניתי את האתר הזה מתוך רצון להקים בית ליצירה שלי, לעשות לעצמי מקום בעולם המקוון, מבלי להידחק לקצב המהיר והרועש של הרשת.
יצירה בשבילי היא קודם כל שם פעולה, ורק אחר כך שם עצם. התהליך והתנועה שמתקיימת בו הם מה שחשובים לי, היצירה שנוצרת מתוך כך היא תוצר לוואי של התהליך. עדות למפגש התוך-אישי שהתחולל כאן, והזמנה למפגש תוך-אישי של הצופה עם עצמה.
אני אוהבת לשבת בארגז החול של החיים ולשחק בחומרים הקיימים סביבי. להשתמש בקנבס ובצבעים מתוך התנועה הפנימית שמבקשת לה ביטוי. כך לעתים הידיים מטיחות צבע בבד באמצעות שפכטלים וסכיני ציור, ולעתים צבעים נמהלים ונשפכים בנוזליות מהפנטת. אני חוקרת את המרקמים השונים שנוצרים משימוש בחומרים שונים, ואת החיבורים ביניהם. בצבעוניות עזה או בשקט.
את מרבית הצילומים באתר צילמתי בתקופה שבה התמודדתי עם נכות פיזית ותפקוד מאד מוגבל. תקופה ארוכה הייתי מרותקת לבית, שוכבת במיטה שעות ארוכות ומתבוננת סביבי. בהמשך אנשים טובים סייעו לי וקיבלתי כיסא גלגלים ממונע שאיפשר לי לצאת מהבית ולטייל במושב שבו גרתי. ההאטה הכפויה בתנועת החיים פיתחה בי יכולת להתבונן על הקיים מזוויות אחרות, ולגלות יופי שרק מאטים שמים לב אליו. הצילום שיקף לי את מבט העין שלי על העולם, ואת הנטייה שלי לראות יופי בכל מקום. אני אוהבת לתפוס את קרני השמש מאירות על אובייקט, ולמצוא את הזווית שהכי מחמיאה לו.
התחלתי ליצור בחימר לפני כ-5 שנים בסטודיו של מתי טל, שקיבל אותי בברכה ובנדיבות. בסטודיו אני משחקת בבוץ ומשלבת בין פיסול אקספרסיבי בתנועה חופשית לבין קדרות מסורתית באובניים. כשאני מניחה על השולחן מולי גוש חימר אני לא יודעת מה הוא יהפוך להיות. לידיים שלי יש חופש מוחלט לנוע ולהתעסק בחומר. רק כשהעבודה גמורה אני מגלה שיצרתי פסל או כלי לנר, עציץ או מסיכה. כאמור, בשבילי התוצר הוא רק עדות לתהליך, שהוא העיקר; בזמן שהידיים שלי יוצרות אני מגלה אלו רגשות מבעבעים בי, ואלו מסרים הם מביאים איתם. לעתים אני פורקת זעם על גוש חומר, וגם ממנו יוצאת לבסוף יצירה יפיפייה. אני לומדת שגם תהליך העיבוד של רגשות קשים יכול ליצור עוד יופי בעולם.
האובניים בשבילי הן כלי ביו-פידבק מעולה שמגלה לי האם אני ממורכזת בתוך עצמי או לא. הן לעולם לא משקרות. כשאני באה מפוזרת לסטודיו, החומר מתפזר במקום להתמרכז. אני שמה לב שאני נאבקת בו, ללא הצלחה, ומתוך כך מתגלה לי המאבק הפנימי שלי. ומנגד, כשאני ישובה במרכז עצמי, והחיים חגים בתוכי בתנועה חופשית, החימר נענה לי בקלות, והחומר מתאסף לכדי כלי מעוגל ויציב. עבורי, מיומנות הקדרות הטכנית היא לא העניין, אלא היחסים בין האובניים הדוחפות את החומר החוצה, לבין ידיי הלוחצות את החומר פנימה. והמוסיקה שנוצרת במפגש הזה, הרמונית או צורמת, מגלה לי עוד טפח מהמתחולל בתוכי.
בשבילי החופש ליצור הוא החופש להיות, לנוע, להתקיים, לחוות, לחיות.
אני משחררת את היצירה לחופשי, מבטלת את האיסורים והחוקים והגבולות, מאפשרת לדברים להיות כפי שהם, ומסכימה לפגוש אותם בתוכי, ולעשות להם מקום וביטוי בעולם הפיזי. זו מהות היצירה בעיניי. כך גם חושך וכאב הופכים ליופי, לרפואה ולמתנה.
אני מזמינה אותך לשוטט באתר, לזרום עם מה שמושך אותך, לקרוא, להתבונן, להאט. ללכת ולשוב בזמן אחר.
תודה שבאת :)
<אני מתבטאת בלשון נקבה, וכך גם האתר. אך התוכן כמובן מיועד ורלוונטי לכל מגדר ולשון פניה.>