לִפְנוֹת בֹּקֶר אֲנִי נִפְלֶטֶת מִשֵּׁנָה

כְּמוֹ צַב יָם הַבּוֹקֵעַ בַּחוֹף.

מַשֶּׁהוּ בִּי דּוֹחֵק, דּוֹחֵף, מְמַהֵר

לָנוּעַ מֵחוֹף הַמִּבְטָחִים לִשְׁאוֹן הַמַּיִם.

הַגּוּף זָז לְאַט,

כָּבֵד מִמַּשָּׂא הַבַּיִת,

וְכָל הַזִּכְרוֹנוֹת

הַמִּתְגַּלִּים

וְהַנִּשְׁאָרִים עֲלוּמִים מֵאֲחוֹרַי

דּוֹחֲקִים בִּי לְמַהֵר, לָנוּעַ הָלְאָה.

אֲבָל הַגּוּף זָז לְאַט

מְמָאֵן לְהִתְרַחֵק מֵהַחוֹף,

לֹא נִכְנָע לְפִתּוּי הַמַּיִם הַקּוֹרְאִים לִי לִפְעֹל.

הַגּוּף יוֹדֵעַ,

יֵשׁ דְּבָרִים הַקּוֹרִים מֵאֲלֵיהֶם;

יָם יַבָּשָׁה,

שֵׁפֶל גֵּאוּת,

בָּטוּחַ לֹא בָּטוּחַ

לֹא

בָּטוּחַ