שלום!
שמי בלה חגית אור,

נולדתי וגדלתי בבני ברק במשפחה חרדית. בגיל 25 התגרשתי ויצאתי בשאלה. בשבילי זה היה כמו לצאת ממצרים למסע במדבר. שם פגשתי פוסט-טראומה מורכבת לצד תסמונת גנטית שפגעה בתפקודי. במשך כשלוש שנים הייתי מרותקת לבית והתניידתי בכיסא גלגלים. הגוף והנפש סיפרו את אותו הסיפור, בשפות שונות, ואני למדתי להקשיב. חציתי את הים ואת המדבר. ואולי כבר הגעתי לארץ המובטחת, אני אף פעם לא בטוחה.

החיבור ליצירה נפתח אצלי כשיצאתי לדרך החדשה. גיליתי שבציור אני יכולה לדבר בלי מילים; באמצעותו יצאו ממני דברים שלא ידעתי שקיימים בי. לראשונה הצלחתי לקיים דיאלוג ביני לבין עצמי: בין הילדה שהייתי למבוגרת שאני. בשנים שבהן התקיימתי בעיקר בגבולות הבית, צילמתי, והצילום גילה לי את העין הטובה שלי, ואת היכולת לראות אור ויופי גם במקומות הכי אפלים. העוגן הזה תמך בי כשהכול סגר עליי.

אני מתייחסת למונח "יצירה" כאל פעולה, לא רק כשם עצם; התהליך הוא לב העניין. במדבר למדתי שהדרך היא היעד, וכך אני גם יוצרת מתוך התמקדות בתחושה הגופנית ברגע הזה, בלי לחשוב על התוצאה. אני לא כבולה למדיום או לטכניקה אלא משתמשת במה שהחיים והגוף מאפשרים לי באותו הרגע: צילום, ציור, פיסול, כתיבה, או גינון. אני חוקרת איך התנועה הפנימית בגוף פורצת מתוכי באמצעות החומר.

בשבילי אמנות היא המרחב שבו הגוף והנפש מפסיקים לריב ומתחילים לדבר בשפה אחת: בכתמי צבע שנשפכים בתנועה חופשית, בשכבות של כיסוי וגילוי, בזווית ההתבוננות, זו ששינוי קל בה משנה את המשמעות כולה. כאן, כמו במדבר, אין חוקים. מה שהיה כלוא יוצא אל החומר. ואני עושה לי מקום בעולם.