לפעמים את ים, ואני חוף.

אני משרטטת לך גבול

ואת גולשת מעליו,

מרטיבה את הקרקע שלנו.

לפעמים את שמש, ואני רואה

אותך שוקעת ונעלמת ממני,

אני כאן, את מבטיחה לי,

רק תמשיכי לראות דרך החושך,

ואני רואה ורואה ולא רואה דבר.

לפעמים את אור גדול, ממלאת אותי

ברווחים שבין הכל. ואני

לפעמים לילה, מחזיקה בתוכי

כל מה שיש, כל מה שאין, ואותך, נעלמת.

לפעמים אני בך,

ואת עוטפת אותי, ומערסלת.

לפעמים את בי, את מילים ומנגינה,

ואני פטיפון ענק, קוראת את הסדקים שבך

ומנגנת.

לפעמים את עולם ואני את.